<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"ג</h1>
<h2>דף ח:</h2>
והשוחט בסכין של גוי שהוא בן יומו הלכתא כרב יוסף (לפנינו איתא רב) דאמר קולףא), אבל אם אינו יודע שהסכין של גוי הוי בן יומו בסתמא יש לנו לומר שאינו בן יומו דסתם כלי גוים אינו בני יומו ומותרב), ובפ"ק דחולין איתא מאן דמפרש טעמא דאע"ג דבית השחיטה צונן אמרינן אגב דוחקא דסכינא מבלע בלע, ויש שהיו רוצים לאסור בהמה שהופשטו בסכין של גוי בן יומו וליתא דבצונן גמור לא אמר רב אלא בית השחיטה דהוי קצת חם כדאמרינן (שם) אימת קבלע לכי חיימא וההיא שעתה דקא חיימא היתרא הוא צריך עיוןג), וסכין ששחט בה טריפה ורוצה לשחוט בה פסקינן הלכה אפילו בצונן (שם) אך בליתא דפרסא די למיכפריהד). א) [ויש שהיו רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת אפילו הוא בן יומו על ידי קליפה דהא דאיכא לישנא דאמר בית השחיטה רותח ואפילו הכי קאמר רב דסגי בקליפה וכן כתוב בסר"ב, ומיהו אין הנידון דומה [לראייה] דהא דסגי בקליפה לגבי בית השחיטה דוקא שזהו קליפה הסמוכה אפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח מכל מקום אין כל הבשר רותחת כי אם בית השחיטה רותח אבל גבי חתיכת בשר שהיא רותחת כולה כשחתכה בסכין חולבת בן יומו נתפשט בכולה ואסורה כולה אם אין בה ס' מן הסכין, ואפילו לא תחב בה כי אם מעט מן הסכין צריך ס' מכולו דמתכת חם מקצתו חם כולו, ולא דמי לכף חולבת שתחבו מקצתו בקדירה של בשר דלא בעי ס' כי אם מאותו קצת שתחבו בקדירה דהתם הכף של עץ היא וחם מקצתו אינו חם כולו אבל ודאי אם היתה כף של מתכת אפילו לא תחבה כי אם מקצת בעי ס' מכולו משום דמתכת חם מקצתה חם כולו וכן נראה הלכה למעשה לאסור אווז רותח או בשר שחתכו בסכין חולבת בן יומו שכל החתיכה אסורה אם אין בה ס' מכל הסכין, וכן הורה הרב ר' יצחק מנוח, [לס"ק]. ב) [ומיהו בסר"ב פי' דאפילו אינו כך בן יומו בעי קליפה גבי שוחט משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין]. ג) [דהא דקא לכי חיימא אלישנא דבית השחיטה רותח קאי ומיהו בלא שום ראייה אמת הוא שהוא רותח קצת]. ד) אומר ר' יצחק ב"ר אברהם שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר תחילה השמנונית עד כשיתן מים על הסכין יהיו המים זכים מזנב הסכין לראשה מראשה לזנבה שבעוד שיש שמנונית בה המים מתעכבים ואין יכולים לזוב, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף סד:</h2>
שלא לאכול דם דכתיב (ויקרא ז') וכל דם לא תאכלו. ואמרו רבותיו (תורת כהנים צו פרשה י' כריתות דף כ') כל דם אסור חוץ מדם ביצים דגים וחגבים ודם אדם, ודם דגים שכנסו בקערה אם אין בו קשקשים אסור מדרבנן אבל אם יש קשקשים מותר, ודם ביצים אסור ודם ביצים אם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר והוא על החלבון זורק הדם ואוכל השאר, ואם הוא על החלבון בלא קשר אף הדם מותר, אך אם נתפשט חוץ לקשר בחלמון הביצה כולה אסורה, וכן אם נמצא על החלמון אפילו בלא קשר, ויש שאין אוסרין אפילו על החלמון כל הביצה אלא כשנמצא על הקשר אבל שלא על הקשר זורק הדם, ואם ספק אם היה הדם על החלמון או על החלבון הוי ספיקא דרבנן ולקולאא). ודם אדם אם פירש אסור ואם לא פירש מותר כדאמרינן בכתובות (דף ס') דדם שבין השינים מוצצו ובולעו ושעל הכיכר גוררו. ודם בהמה ועוף וחיה חייבים עליו כרת בין דם שחיטה בין דם נחירה בין דם עיקור בין דם הקזה שהנשמה יוצאה בו פירוש תלוי' חייבים עליה, ואיזוהי דם שהנשמה יוצאה בו כל זמן שמקלח, אבל דם התמצית היא בלאו גרידא וכן דם האיברים שפירש. א) ובספר רבינו ברוך פוסק דג' דינים יש בדם ביצים, אם נמצא הדם חוץ לקשר ואינו על הקשר כלל זורק הדם ואוכל השאר בין בחלבון בין בחלמון, ואם נמצא על הקשר ונתפשט חוץ לקשר אז כל הביצה כולה אסורה בין בחלבון בין בחלמון, ואם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר בזו יש חילוק בין חלמון לחלבון דבחלמון אפילו כל הביצה כולה אסורה ובחלבון זורק הדם ואוכל השאר, וכן נהגו העולם, לשון ס"ק.
<h2>דף צג:</h2>
וכן ואומצא דאסמיקא) חתכיה, ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי, ולצלי בעי חתיכה מהאב) וכן ביעי וכן מזרקיג). וראש כבש או גדי שהטמינו ברמץ אי העמיד בית השחיטה למטה מותר ואי אנחיריה ודץ ביה מידי שריד) ואי לא כל מה שבקרום המוח אסור ואידך שריה), וכן פרסות הרגל שנמלחו בקלפתן ולא נחתכו ראשין נראה דהוי כמולחן בכלי שאינו מנוקב ואסור מה שבתוך הקליפהו). א) [פי' שהכו הבהמה מחיים ונתקשם הדם שנטורוא"ה בלע"ז]. ב) [ולפר"ש צריך מליחה מעט]. ג)0[פי' ביעי [ביצים] של זכר ומזרקי פי' חוטי הצואר ורידין, ל' הקו']. ד)0[פי' נעץ ביה מידי בנקב החוטם שלא יסתם כי היכא דליפוק דמא מיניה שרי]. ה) ואי אצדדין מקפא קפי דמא ואסור, ואומר רבינו שמשון משנץ דדוקא בבהמה שיש עצמות ודברים המעכבים הדם מלצאת אסור אם הניח הראש על הצדדין אבל בתרנגולת האש שואב הדם ואין מתאסף בשום מקום הלכך מותר לתתה במים ולהטמינה ברמץ כדי [למולגה] אפילו היתה טמונה ושוכבת על [צדה], ועוד כתוב בה"ג (הלכות דם) האי מאן (דמטוי) [דבעי לאוטווי] רישא צריך לאתנוחי אבית השחיטה לתתאי כי היכי דיזוב דמא, והיכא דמשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה, (ורישא מפ') ורישא גופא שרי, משמע בהדיא דלא אסיר אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שמתבשל במוח הקרום, ונראה דגם החוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן תחילה שהרי גם הם אסורין משום דם, ואומר רבינו ברוך שהן רגילים לתת רגלי בהמה באור להסיר השער והטלפים כמו כן מותר ואפילו בראש אין אסור אלא משום מוח אבל דם שבשאר מקומות האש שואבו והוא הדין ברגלי בהמה שהאור שואב הדם, ויש מחמירין ומולחין הרגלים ושוהין אותו כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן [על] האש להסיר השער והטלפין ואחר [כך] חוזרין ומולחין אותו כהוגן משום [דמליחה] ראשונה כנגד הטלפין והשער ולא נכנס בבשר רק מעט ואין צריך לעשות כן בתחילה, עכ"ל תוס' (חולין צ"ג ד"ה רישא) (וס"ג סי' קל"ז). ו) ורגלים של שור שנתחרכו באור בדיעבד ולא נחתכו מעט קודם אינו אסורין, תרנגולת שנמלחה עם הראש שלה בלא חתיכה יחתוך הראש וימלח וגם אם היא בצלייה עם הראש לא תאסור התרנגולת, מי מלח בכלי שאינו מנוקב ונסדק מותר, עכ"ל תוס'.
<h2>דף קט.</h2>
הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקי לה בלב עוף שאין בו כזית אבל יש בו כזית חייב, ומשמע מתוך פירוש הקונטרס (חולין דף ק"ט) אפילו בשלו, אך נראה דאחי קאי דאילו בשלו הא קיימא לן (כריתות כ"ב) דם שבשלו אינו עובר עליו, והיכא שנתבשל בקדירה יש שהיו ר"ל דלב אינו נאסר דשאני לב דשיע אך אין לסמוך על זה דמאי דקאמר התם היינו משום דבעי למדחי טעמא דכבולעו כך פולטו אך למסקנה דמילתא דמיתוקם דכבולעו כך פולטו לא מתוקם שאני לב דשיע (תוספות שם ד"ה הלב)א). וקורעו לאחר בשולו דקאמר לאחר צלייתו קאמרינן (תוספות שם)ב). אבל בקדירה צריך ס'ג), ואם נתבשל העוף בחתיכות קטנות והלב מחובר באחת מהן יש לחוש שמא תשאר אותה חתיכה לבדה שהלב תלוי בה במעט רוטב ותהא חתיכה נעשת נבילה מפני הלב הדבוק בה ואין [בה] ס' ויפלוט ברוטב ויאסור האחרת ואותה האחרת תאסור אחרת וכגון שמקצתן חוץ לרוטב כדפירש ר"י גבי גיד הנשה שנתבשל בירך וגבי טיפת חלב. וכן כשמשימין החתיכות בפשטיד"א ויש שם שומן שמא נימוח השומן תחילה תחת החתיכה שהלב תלוי בה ותהא נעשת נבילה ואחר כן תחת הסמוכ' לה ויאסרנה וכן כולם, אך המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד כי אין לנו להחזיק ריעותא בזהד). א) ואם נמלח הלב עם הדם או נצלה קורעו לאחרי כן ומותר, וראה תשב"ץ מהר"ם נ"ע אווזות שנמלחו עם הלב והכבד והתירם דסבירא ליה דם מישרק שריק, עכ"ל תשב"ץ (סי' של"ח). ב) ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ ואפילו קליפה לא צריך, לשון ס"ג (סי' קל"ז). ג) ואם העוף שלם והלב מחובר בו יש אומרים דשרי לפי שאין לך עוף שלא יהיה בו ס' מלבו או מדם לבו, אך אין לסמוך על זה וצריך ס' מכל העוף, עכ"ל ספר התרומה. ד) רק שיהיה ס' מן הכל, ועוד דאיסור הבלוע בחתיכה אינו הולך מחתיכה לחתיכה רק על ידי רוטב על כן אותה חתיכה לבדה שמחובר בה הלב אסורה אם אין בה ס' והשאר מותר וכן לענין כבד, עכ"ל ס"ק. [ולצלי אם נמצא הכבד בעוף אין לחוש בגומרי משאב שאיבי דמא ולא בעי כי אם קליפה, ואם נמצא בתרנגולת הלב והכבד בקדירה והיא שלימה בדיעבד שרינן לה שאין עוף שאין בו יותר מס' מן הלב ומן הכבד אחרי שנמלח עם העוף ומליחה ברותח צלי לפר"ת מותר הוי, ולפירוש רש"י בעינן ס' בתרנגולת וברוטב מן הכבד ודווקא אם אין הכבד נדבק בתרנגולת אבל אם דבוק בתרנגולת בעינן ס' ברוטב מן התרנגולת ואפילו ניער וכיסה שאין המים נכנסין בין הכבד לבשר כי הכבד אינו מותר לינתן בקדירה כי אם על ידי צלי אבל אמת הוא שהרוטב מסייעו לבטל בס', ואם נמלח עם כבדה או דבוק בה או אין דבוק בה ונמלחו יחד מותרין דדמא משרק שריק או כבולעו כך פולטו, עכ"ל תוס' (חולין דף ק"ט ד"ה הלב). מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו מתחילה, והשיב ר"י אם יש ס' בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עתה מטעם זה שהיה נראה לי שרש"י היה משער בכל החתיכה אע"פ שהכל מכוסה במים, עכ"ל ס"ג (שם).
<h2>דף קיא.</h2>
ומותר לאדם לאכול בשר צלי בלא מליחה וכן חיא), וכבד במליחה לפירוש רש"י מסיק דשרי לבדו לבשלו ולפיר"ת מסיק דשרי לבדו אף בלא מליחה ונהגו העולם כפירוש רש"יב), והבא לצלותו לכתחילה צריך לקרעו שתי וערבג) וחותכו לתחת לצד האש לצלותו ואחר משימין אותו בקדירה, ואין צולין אותו בשפוד עם בשר לא למעלה ולא למטה לפי שפעמים מגביהין ראש אחד ופעמים ראש שני, ודיעבד שרי, ובמליחה לכתחילה מניחין הכבד תחת הבשר ודיעבד אפילו הכבד למעלה שרי. א) מפני שדם האיברים מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ, ואין ענין בתרנגולת או אווז שהן חלולין ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאילו פורש מחתיכה לחתיכה לפי' זה נכון למי שרוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהא כשיעור מליחה ואחר כך ידיחהו ויצלהו, ושיעור מליחה מפרש בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה לפי שיוצא הדם על ידי מליחה כמו על ידי צלי דמליח כרותח דצלי, עכ"ל ס"ג. והמיימון פי' שיעור מליחה כדי הילוך מיל, עכ"ל (הלכות מאכלות אסורות פ"ו ה"י). בשם הר"י מקורביל מתרנגולת שלא נמלחה או נמלחה ולא שהתה שיעור מליחה וצלייה שהיא מותרת. ור"י מאיבר"א עשה הלכה למעשה מאווז שהביאוהו ערב שבת סמוך לחשיכה והתיר לצלותה בלא שהיית שיעור מליחה, אבל אסור לשים למטה כדי לקבל השומן שהדם מעורב בו, ואם הבליע בתוכה ביצים או דבר אחר אסורה כולה שהביצים והבשר בולעים מה שיוצא מן התרנגולת, עכ"ל. ב) ומסקנה כרב אלפס שפי' שנהגו בכל ארץ ישראל שלא לבשל הכבד עם הבשר על ידי שום מליחה כי אם על ידי צלייה ואפילו לבדו נמי איכא חששא משום הקדירה עצמה שנאסרת, ואפילו משום כבד עצמו [איכא] (אפילו) מאן דאמר (שלוקה) שלוקה נאסרת ואין אנו בקיאין מהו שלוקה ומה בישול הילכך אין לבשל כבד כלל ואפילו לבדו כי אם אחר צלייה גמורה, עכ"ל ס"ק. [ורבינו ברוך פירש כבד שנתנוה בקדירה בלא צלייה אחר גמר מליחתו התיר רבינו תם ודיעבד יש להתירו, עכ"ל]. ג) ונהגו העולם לתחוב קוץ או קיסם בשעה צלייה, ומיהו הצולה אותו כדי לבשלו אחרי כן בקדירה אז נכון לקרעו שתי וערב כדפי' בפנים, עכ"ל ס"ק.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב נחמן סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותחא) צונן צריך הדחהב). ואמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותחג). א) [וצריך עירוי [ודי] (ואין) בכך כי העירוי ששופך עליו מים רותחים מפליט יותר ממה שבלע על ידי השחיטה, לשון תשב"ץ (סי' שכ"ו)]. ב) ואין למלוג התרנגולת במים שהוחמו בכלי שלא נטבל מטעם שפי' לעיל, אמנם אם מלג בדיעבד כשירה, וגם אין להחזיר התרנגולת למי המליגה לאחר שהוציא לחוץ לכתחילה כי שמא כלי שני מבשל כדי קליפה ובפעם ראשונה לא היה קפידא משום דעדיין היא בעינ' כלה אבל כשהחזירה למי המליגה מותר. הג"ה, וכן נראה עיקר דכלי שני אינו מבשל כלל, מיהו יש ר"ל דאף על גב דאין כלי שני מבשל מכל מקום מבליע הוא ונפקא מינא שאם היה כאן כלי של איסור בן יומו ועירוי בתוכו מים חמין דהשתא הוי כלי שני ואחר כך נתנו לתוכו חתיכה של היתר החתיכה אסורה כיון שהמים חמין שהאיסור נפלט מן הכלי ונבלע בחתיכה, אך ר"י פי' דלא שנא דודאי כי היכי דכלי שני אינו מבשל כמו כן אינו מבליע, ואם תאמר אם כן למה הורגלו העולם לרחוץ בית השחיטה במים צוננים משום הדם קודם מליגת התרנגולת כיון דאין כלי שני מבליע, ויש לומר דהיינו משום דלפעמים שלוקחין מי מליגה ואחר מליגת התרנגולת ומחממין על גבי האור להדיח בהן קערות או דברים אחרים ויהיה הדם אוסר הכל, ונראה דאם לא הדיח ולא רחץ כלל אין לחוש, עכ"ה. תרנגולת שנמלגה בקערה חולבת אפילו היא בת יומא התרנגולת והקערה מותרין דכלי שני אינו מבשל — הגה"ה, ודווקא כשעירו המים בכלי בתחילה ואחר כך נתנו בו התרנגולת אבל נתנו התרנגולת בכלי תחלה ואחר כך עירו המים עליה אם היו רותחין אסורה התרנגולת כדי קליפה, אם ראשי הנוצה למעלה אבל אם הם למטה אין צריך להסיר כדי קליפה, עכ"ה. לשון תשב"ץ (סי' של"ג, של"ד בהגהות). ג) פי' אפילו תבשיל של בשר מפני הדם הבלוע בה, תימא היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו הבשר המלוח בה מיתסרא ואי בכלי מנוקב אמאי אסור לאכול בה הא אמרינן (חולין דף קי"א) דמא משרק שריקה אפילו מבשר לבשר, ויש לומר לעולם בכלי מנוקב ובקערה של חרס בלע טפי ולא שייך משרק שריק וגרע טפי מלגבי בשר, ותדע דהא צונן בצונן לא בלע וגבי כלי חרס אמרינן בפסחים (דף ל') חזינן להו דמידייתי ואסירי — פי' דבלעי אפילו בצונן, ס"ק. ובשר שנמלח ושהתה [כדי] שיעור מליחה ונטף מן השק שהוא בתוכו לתוך הקערה הקערה מותרת ואין צריכה רק הדחה ולית דין צריך בשש, וציר של בשר שנפל לתוך הקערה חולבת אפילו בצונן צריכה הגעלה משום דמליח כרותח, ובשר שנשתהה ג' ימים מעת לעת שלא נמלחה שוב אין דמו יוצא ממנו על ידי מליחה כי אם על ידי בישול כך נמצא בתשובת הגאונים, אבל בצלי אומר אני שהיא מותרת דדם האיברים שלא פירש מותר ואז יוצא על ידי האור דנורא משאב שאיב להו, תשב"ץ (סי' ש"מ, שמ"ב).
<h2>דף קיב.</h2>
ואם נפל גוזל צלי או מבושל לכדא דכמכא בעי קליפה ואי אית ביה פילי כולו אסור ואם הוא מתובל בתבלין כוליה אסור לפי שהתבלין מרכיכים אותוא). א) בספר הר"ר אפרים כתוב, דכי אמרינן אי אית ביה פילי או מתובל בתבלין דאסור מק' לצלי דאגב ריכבי בלע אבל בשר חי אפילו אית ביה פילי צונן בצונן הוא ולא בעיא אלא הדחה לפי שהבשר חי קשה לבלוע והמים מדיחין הכל כדאמרינן דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא שרי ולא פליג מידי אלמא לא שנא, ורבינו יוסף מקולי"א פי' הא דאמר איתרו ליה כו' ר"ל מדאור' אבל מדרבנן אסור דלא גרע מכבוש, וכן פסק דבשר חי שאינה מליח שנפל לתוך חלב שאינו מליח צונן או בתוך איסור אחר צונן ויטול מותר והיינו דווקא שלא שהה (שהה) תוך האיסור שיעור בישול אבל אם שהה שיעור בישול אפילו צונן בצונן הכל אסור ואפילו אינ' מלוחין מדאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל, וממה שפירש בה"ג דשיעור מליחה שהייתו כשיעור צלייתו כך נראה דכבישה כשיעור בישול, עכ"ל בתרומה חדשה.
ומה שאמרנו מליח כרותח מסיק הת' (תוד"ה הני מילי) דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו, ויש מפרשים כגון דאיבעי ליה לאורחי, אך אינו כן אלא כל מליחה שעשוי לקדירה כתיקון חכמים שזהו נותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח הרי הוא כרותחא). א) [ומליחה מועטת לצלי לא הוי כרותח עצמו, ומיהו ציר הנוטף ממנו הרי הוא (מותר) [כרותח], ומשום דאותו ציר מהא אינו נאכל מחמת מלחו כדפי' בספר רבינו ברוך, [ס"ק]. ובספר שערי הפנים איתמר, מליחה הרי הוא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה מדקאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דמליח הרי הוא כרותח כרותח דצלי קאמר, עכ"ל תוס'. וכן פי' בה"ג (שם). ורבינו יוסף מניקול"א הביא ראיה מדאמר' פרק גיד הנשה (שם דף צ"ו) ירך שנתבשל בו גיד הנשה לא שנא דאסר בנותן טעם אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד אלמא על ידי צלי בקליפה סגי, לכן פסק הרב נ"ע דשניהן מלוחין שניהן אסורין אין אסור אלא כדי קליפה וכן אם הטמא מליח וכחוש והטהור (טפל) תפל וכחוש אינו אסור אלא כדי קליפה, עכ"ל בתרומה חדשה. וששאלתם על מה שמולחין באמבטי על גבי אבנים או עצים הציר נוטף אם יש בו שום איסור באותו אמבטי, אותו אמבטי אסור להשתמש בו רותח או לכבוש בו שום דבר כבוש קיימא לן כבוש הרי הוא כמבושל כדמשמע פרק כל בשר (דף קי"א), כלי שאינו מנוקב שנמלח בו בשר אסור, וציר של בשר (מתיר) [מותר] בס' אף על גב שיש אומר שאינו בטל כי אם במאתיים זה ר"ל במינו אבל בשאינו מינו בס', עכ"ל תשב"ץ (סי' של"ז, שמ"ו).
וככר שחתך עליו בשר מותר לאוכלה כרבא [דקרי ליה] חמר כשירא, ודווקא בנצלת כל צרכהא) או ששהה במליחה. א) מעשה היה בגוזל אחד שנשחט ונפל לתוך כד של כותח שיש בו חלב ומלח והתירו רב חנינא משום זה הכותח הזה נאכל במלחו הוא — במה דברים אמורים שהוא מותר כשנפל בו חי, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ו) — ומותר הגוזל אבל אי הוה... אינו נאכל מחמת מלחו הגוזל היה אסור דלגבי הגוזל הוי טמא מליח וטהור תפל דטהור אבל הכמכא לא נאסר דלגביה הוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאמרינן התם דמותר, עכ"ל בפרק כיצד צולין (דף ע"ו).
ומסקינן שאסור לשום אדם לשים כלי תחת בשר שלא נמלחה אלא למישדא ביה תרי גללי דמלחא ונשפייה, ופירש בסמ"ג (סי' קל"ז) דדווקא תרי גללי אך יותר מתרי גללי אסור ואנו שאין אנו בקיאין בשיעור אסור עד שתמלח ותשהא כשיעור מליחה ותדיח כמשפטוא). א) אם צולה דבר אחד בלא מליחה ונפל שומנו בתוך כלי השומן אסור, אם צולין בשר בשפוד וצולין בשר תחתיה על גבי גחלים ונופל מן הדם שבבשר השפוד על הבשר שעל גבי הגחלים אין לחוש כי גומרי משאב שאיבי דמא, עכ"ל תוס'. [והני מילי כשבא להשים כלי תחתיה אבל כשאינו משים כלי תחתיה מותר לצלותה במליחה כל דהו לכתחילה, ומיהו כשצולים יונים או כיוצא בהם שרגילים לטגנם במחבת אחרי כן שקורין ציכנ"א אומרים בשם הר"ם שצריך למולחם ולשהות כדי מליחה כמו לקדירה לפי שרגילות הוא לטגנם במחבת קודם גמר צלייתן, לס"ק].
<h2>דף קיב:</h2>
אמר שמואל (שם בגמ' איתא רב נחמן) דגים ועופות שמלחן זה עם זה (אוסרין [אסורין] הדגים משום דרפי קרמיהו ומהרה נירו[א]יין מפליטה ובלעי מציר העופות, אבל העופות מותרין כמו שפירשתי בכל מקום כי אחרי שעיקר האיסור אינו יכול לאסור גם הנאסר מכוחו לא יאסור, אבל בשר שמולחין ומניחין על גבי בשר שכבר נמלחה ושהתה כדי מליחה אור"י ב"ר שמואל שמותרת אע"ג דפלטה כבר [דמה] מכל מקום פולטת היא ציר זמן מרובה אחר שיעור מליחה עד מעת לעת ומתוך שטרודה לפלוט לא בלעה ואפילו בלעה כבולעה כך פולטה, ומיהו אסור לאכול מן התחתונה עד שתכלה פליטת העליונה. מעשה אירע בבית רש"י שמולח בשר בכלי מנוקב במשפט ואחר ששהתה שיעור מליחה שמוה בכלי שאינו מנוקב והיה בו ריבוי ציר והתירו רש"י כי כבר תשש כחו של מלח ולא יהיה עוד כרותחא), ויש שמחמירין בלי טעם טוב, ור"י אומר דאין על אותו ציר דין דם מלוחב) מיהו דין בשר מליח' יש לו דין דם מלוח ואוסר גבינים של חלב כנופלו עליהםג). א) ומיהו מן המלח שמולחין בשר ומן [המלח נשאר על המפה ומן] המלח שנפל מן הבשר אסור לשים בקדירה אבל מותר לעשות שאר, עכ"ל תוס'. בשר מלוח יבישה שלא הודחה יש תשובת שמתירות כי נתיבש הדם במלח ואין בו כח [עוד], אכן המרדכי אוסר כך וכן המנהג להזהר פן ישרה הבשר במים שיד סולדת בו שהמים מלחלחין הבשר והדם וחוזרין לקדמותן, הר"ם מלונדר"ש, עכ"ל (מרדכי חולין סי' תשכ"ו). [וראיתי הלכה למעשה שאסרו רבו' אפילו בשר יבש שלא הודח הדחה אחרונה, מרדכי (שם)]. ב) מוהל בעלמא הוא וכבר פלטה כל הדם כמה ששהתה שיעור מליחה בכלי מנוקב, וצ"ע למה הוצרך בפנים לומר שתשש כח המליח וכו' וכמדומה לי שאין בתוספות משנץ טעם תשש, [ס"ק]. דין בשר שמלחו בכלי שאינו מנוקב ודין בשר שנפלה בתוך [הציר] בין מקצתה בין כולה בין יש בה שומן בין אין בה שומן הכל מפורש במצות שלא לאכול חלב (סימן ר"ב) מה שאינו מפרש כאן הוא מפרש שם. ג) בשם רבי' מקורביל, גבינים מלוחים כשירים שנפלו בציר גבינים מלוחים אסורין מותרין דלא שייך לומר מליח כרותח כי אם בבשר, אך אם נמלחו האוסרין שאינן נאכלין מחמת מלחו אסורין, עכ"ל. אפס אין להקל בבשר הנמצא בציר שכבר נהגו העם לאסור הדבר. יש נוהגים בחתיכת בשר מליח והיא מליח יותר [מדאי] וצריך לשרות אותו במים כשרוצים ליתן אותו בקדירה שמדיחין אותה קודם השרייה כי שרייה מבלעת הדם שבמלח בתוך חתיכה, אפס אין שרייה מבלעת אם אין שורין אותו יום שלם, וגם כתוב מו' כי ציר מעורב במים אין לחושבו כרותח, ומה שעושין העולם שמולחין בשר על גב קערה כפויה ואין נאסרת הקערה לפי שנשרק הדם ונופל ואם יש גומא בגב הקערה ודאי נאסרת דמליח כרותח, עכ"ל תוס' (חולין דף קי"ב ד"ה ודגים). מעשה בבשר מלוח ששרו אותו בכלי מטושטש בחמאה והחמאה מלוחה, ואומר הרב שמותר הכל ממעשה שקבל מר"ת בבשר ששרו בכלי מלא מים ודם מעורבין זה בזה שמותרת דכבוש בזה אינו אוסר ומבשל לפי שהמים הצוננים המעורבין מעכבין אותו דם מלבשל, דאם לא כן הא מעשים בכל יום שמשימין בשר יבשה בימות החורף בכלי מלא מים פושרין ואיך מותר לעשות כן והא ציר הבשר שנתיבש מעל גבי הבשר נתלחלח במים ונמצא הבשר כבוש בציר, אלא ש"מ כל כי האי גונא דמים מעורבין עם הציר אותו המליח אינו כרותח ואותו כבוש אינו כמבושל ואם נחלק משום דהאי בשר שנחה על גבי שולי הכלי ונגעה בחמאה אין המים מפסיקין שם בין הבשר לחמאה וכיון ששניהם מלוחין שומן החמאה מפעפע בכל הבשר כמו גדי שצלאו בחלבו דאסור למיכל אפילו מריש אונו משום דחלב מפעפע, אין זה דאדרבה מטעם פיעפוע הכל מותר ואין צריך אפילו קליפה וכיון דכוליה אינה אוסרת מטעם פיעפוע דהא מים הצוננין בכלי מעכבין לאסור הבשר שלמעלה למקום שהמים מסבבין ומפסיקין הלכך מקום מגעו בחמאה מותר שיש בבשר ס' ממקום מגעו בחמאה שהרי אינן אלא בקליפה חיצונה דהוא משהו בעלמא ובטל בס' בחתיכה, מידי דהוה אבישול המפעפע דם בפרק דם חטאת (זבחים דף צ"ו), והכלי נמי מותר ואין צריך קליפה. מעשה מחתיכה מלוחה שהדיחוה ולאחר שהודחה נהפכו המראית של מים כמו דם וכמו ציר מחמת חתיכה שהודחה בהן ושוב נפלה חתיכה שלא נמלחה מעולם בתוך אותו המים, ואומר הר"י מניקול"א דאותה חתיכה מותרת מאחר שיש מים עם הציר לא מקרי ציר שהרי יש כח במים לצנן משיש כח בציר לחמם ולא שבקי מים לציר לחמם ולתת טעם בחתיכה והתירה, עכ"ל. מעשה בשני ראשים של אווזות שנמלחו עם האווזות ולא ניטל הקרום של מוח [והתיר מהר"ם הכל לבד המוח] לפי שהעצם מפסיק בין מוח לבשר, עכ"ל תשב"ץ (סי' של"ט).
<h2>דף קיג.</h2>
ובשר טריפה שנמלחה עם בשר כשירה אסורה מיהו טהור מליח וטמא תפל מותר אבל טמא מליח וטהור תפל אסורא), ודפוס הגוים שקורין פויישול"א אין צריך להגעיל דלא שייכא מליחה רק באוכלין, ודווקא על ידי מליחה נוהג דין זה לחלק בין טמא מליח וטהור תפל וטהור מליח וטמא תפל אין אנו מחלקין בין עילאה לתתאה דלעולם טמא מליח וטהור תפל אסור אפילו טמא עילאה וטהור תתאה וכן טהור וטמא תפל מותר אפילו יהיו טהור מליח תתאה, ובמעשה האור מחלקין בין עילאה לתתאה בפלוגתא דרב ושמואל (פסחים דף ע"ו) ואין אנו נחלקין בין איסור חם לאיסור צונן והטעם מפורש בפסחים (שם), והתם פסקינן כשמואל דאומר תתאה גברב), ומיהו עילאה מבשל כדי קליפה ותתאה גבר רוצה לומר כדי נטילת מקום, אך אם יש בו שמנונית אוסר הכלג). ובשר טהורה שנמלחה עם נבילה אסורה וספיקא נמי אסורה משום דהוי ספיקה דאורייתאד), ודגים טהורים שנמלחו עם טמאים אסורים וספיקא יש אומרים דמותרין דאמרינן ציר דגים זיעה בעלמא הוא דאינו אסור אלא מדברי סופרים וספיקא דרבנן לקולא וי"מ דגם ציר דגים היכא דיש שמנונית אסור מן התורה, ודגים מלוחין כגון הרנ"ש וכיוצא בהן מותרין משום ספק ספיקא ספק אם נמלחו עם דגים טמאים או לא אם תמצי לומר נמלחו שמא לא היה בהן שומן ואז צירם אינן אסור כי אם מדרבנן כדפרי'. ואין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מדיחו יפה מפני הדם שהוא בעין, ואם מלחו בלא הדחה אין עוד לו תקנה לאותו בשר לפי שהמלח מבליעו ואינו מפליט הדם שהוא בעיןה). ואחר המליחה צריך הדחה ב' פעמים ואם לא הודחו רק פעם אחת בטוב אין קפידאו). ואם הושמה בקדירה בלא הדחה אחר המליחהז) המלח אוסר כל הקדירה עד ס' מן המלח כאילו היה המלח כולו דם דקיימא לן דחתיכה עצמה נעשת נבילה גם בשאר איסורין, ודלא כפירוש רבינו אפרים שאומר דדווקא בשר בחלב דלפי' אין צריכים רק ס' מן הדם הבלוע במלחה, ויש שהיו רוצים לאסור אפילו עד אלף משום דלטעמא עבידי. וליתא כמו שפירשתי למעלה דאין לאסור דבר הבלוע יותר מכח האיסורח), ואם גוי או גויה משמשין בבית ישראל ושמו בשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחוה אם לאו נאמנים במסיחין לפי תומן וכל שכן אם יודעין בטיב יהודים, ואם יש נער או נערה יודע בטיב הדחה יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי, וגם יש לומר דלמנקיותיו קפדיט). ואין מחזיקין דם מבני מעייםי) בכרכשא ובמעיויא) ובהדורא דכנתא אבל כנתא גופה דהיינו שומן שקורין רואי"ן יש בה דםיב), ומיהו אע"פ שאין מחזיקין דם מכל מקום פלטי ציר ואם נמלחו עם בשר אינו נאסרין כמו דגיםיג). וצריך להיזהר שלא לחתוך בשר צלי בסכין קודם שיצלה כל צרכו אם יש בו גומות דלא שייך למימר משרק שריק ולא כבולעו כך פולטו שהרי אין לו לפלוט דבר מגופו, והרב ר' יעקב ז"ל היה אומר שמותר שאם לא יפלוט עתה לא יפלוט עוד צריך עיון. פרק כיצד צולין (דף ע"ד) פוסק הלכה האי מלייתאיד) שריא, ואומרים בתוספות (שם ד"ה כבולעו) דדווקא היכא ששניהם מלוחים או שניהם אינם מלוחים אבל אם אותו שבחוץ מלוח והפנימי אינו מלוח אסור הפנימי, וגם אם מלחו בשר על גבי חתיכה תפילה אסורה אך אם יחזור וימלחנה פוסק רבינו ברוך ז"ל דתשתרי. א) וטהור תפל וטמא מליח דאסור משמע לפום ריהטא בתוך שיעור מליחה אבל לאחר שיעור מליחה לא וריב"א אומר דכל זמן שלא כלתה פליטתה דהיינו מעת לעת אסור אבל אחר כך דפלטה פליטה מותר, בפרק כיצד צולין (דף ע"ד) עכ"ל. ב) [הג'], דאמרינן (פסחים דף ע"ו) תתאה חם ועילאה צונן [פי'] אסור אפילו אם התתאה שהוא חם הוי ההיתר והעילאה שהוא הצונן האיסור מיתסר כל ההיתר משום דתתאה גבר להפליט את העליון שהוא האיסור ולהבליעו בהיתר התחתון, אבל אם התתאה צונן והעילאה חם [מותר רק כדי קליפה אפילו אם התתאה היתר והעילאה שהוא חם] הוא האיסור דתתאה שהוא צונן גבר. ונמצא שיש חלוק בין מחמת האור בין מחמת מליחה כדפרישית דגבי מחמת דאור הדבר תלוי בתתאה ולא באיסור וגבי מליחה הדבר תלוי באיסור ולא בתתאה, ויש לתמוה דכיון דמליחה כרותח היה לנו להשוות מליחה לחם מחמת האור, וי"ל נקוט האי כללא בידך לעולם אין חמימות האור האיסור נבלע בהיתר אלא אם כן יש בו כח באיסור עצמו או מחמת מליחו או מחמת חמימות האור אך בזה יש חילוק בין מחמת האור ומחמת מליחה דמחמת האור אותו שהוא גבר מרתיח או מצנן חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא טפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליח לעשות הטפל מליחה כי כן הוא דרך המליחה דאינה יכולה להתבטל כי אם על ידי הדחה. וכן המליח אין שם מליחה עליו להיות כרותח עד שימלחנה משני צדדין שזהו דין מליחה דקדירה ואז הוא דווקא חשוב כרותח טפי כדפי' בתוס' (שם דף ע"ד). והשתא ניחא כולה מילתה דגבי מחמת האור אזלינן בתר תתאה אפילו בתתאה היתר משום דתתאה גבר וכיון דתתאה גבר אם כן התתאה מרתח ומחמם העליון והוה ליה חם בתוך חם דאוסר הכל, אבל אם תתאה צונן ועילאה חם ואפילו עילאה חם הוא האיסור מכל מקום מותר ההיתר רק כדי קליפה משום דתתאה שהוא צונן גבר ומצנן העליון שהוא האיסור ומבטלו מחמימותו והוה ליה איסור צונן ולכך אין האיסור יכול לבלע בהיתר, מיהו כדי קליפה מיהא אסור משום דאדמיקר ליה בלע כדי קליפה מיהא, ולכך חם מחמת האור אזלינן בתר תתאה דגבר לא שנא היתר לא שנא איסורא אבל לענין מליחה שאין זה מבטל זה כדפי' הלכך לא אזלינן כלל בתר תתאה אלא בתר האיסור דאם האיסור מליחה אוסר את ההיתר לא שנא עילאה לא שנא תתאה אבל אם האיסור טפל אף כי הטהור מליח וגם הוא תתאה מכל מקום מותר ההיתר כיון שהטמא תפל והטהור תתאה שהוא מליח אינו יכול לעשותו מליח כדפי', ולכן טהור מליח (וטהור) וטמא טפל מותר כך נראה, עכ"ל ס"ק. [מעשה בא לפני הר"ם מלונדר"ש על פשטיד"א רותחת ששמוה על נרות של חלב [צוננין] וחממה הפשטיד"א הנרות עד שהותך החלב של הנרות והתיר הפשטיד"א, מהא דאמרינן בפרק כיצד צולין (שם) חם לתוך צונן שמואל סבר תתאה גבר והלכתא כוותיה הלכך לא בלעה הפשטיד"א שהייתה חמה מן הנרות, עכ"ל]. [פרק דם חטאת (זבחים דף צ"ז) אמרינן רקיק ברקיק חתיכה בחתיכה יקלוף מקומו, תימ' מאי שנא מחם לתוך חם דמתסר כולו ושמא יש לומר דהתם נמי גבי חם מיירי זה על גב זה, ובפרק דם חטאת דאמר יקלוף מיירי זה בצד זה וצ"ע שם בתוס' ובס"ג, [לס"ק]. פרק כיצד צולין תנן (פסחים דף ע"ו) נטף מרוטבן של פסח על החרס וחזר אליו יטול מקומו, ומוקי לה התם בחרס רותח דהוי [אותו] רוטב צלי מחמת דבר אחר ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר [אחר], ומקשה בשיטה ומה נפשך אי רוטב לא מפעפע אם כן תסגי ליה בקליפה כמו גבי גיד הנשה למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם ואי רוטב מפעפע אם כן איכא ס' מן הרוטב לישתרי כולי אפילו אותו מקום ואי ליכא ס' מיתסר כוליה מידי דהוה אגדי שצלאו בחלבו, ומת(י)רץ פשיט' נפיש פיעפועיה מגיד ובציר מחלב, לפיכך פירש בפנים לקמן גבי תתאה גבר דסגי בנטילת מקום אם אין בו שומן, מיהו אין להקל בזה דזמנין דאית ביה שומן ולאו אדעתיה, ועוד אפילו אין בו שומן יש ליתן טעם לאסור כולה דלא דמיא לההיא יטול את מקומו דרוטב דהתם הרוטב אינו על כולו כי אם בחד מקום דהא טיפה בעלמא הוא דנפל כדמשמע ניטף מרוטבו ולהכי סגי בנטילת מקומו אבל גבי תתאה גבר החתיכה דאיסור נוגעת כולה בכל החתיכה דהיתר הלכך מפעפעת בכולה ולכך לא סגי בנטילת מקום, וגבי ניטף מרוטבו נמי אם היה ברוטב כל כך שנפל על כל הפסח מיתסר כוליה, ומיהו חלב ודאי מפעפע טפי דהא מיתסר למיכל אפילו מריש אוניה אף על פי שאין חלב כלל שם, ולפי זה ההיא דתתאה גבר צ"ל שהחתיכות רחבות זו מזו דאז ההיא דאסורה נוגעת בחברתה בכולה דהתירה אבל אם היתה של איסור קטנה אף על גב דליכא בהיתר ס' מכל מקום סגי בנטילת מקום אם ודאי אין בו שומן, ומיהו הא פרישית דזמנין דאית ביה שומן ולאו אדעתיה. ועוד יש לפרש דגבי רוטב אנו מסופקין אם מפעפע בכל החתיכות כמו חלב או אינו מפעפע כי אם כנגד אותו מקום בעומק ומיירי לעולם ההיא דיטול את מקומו דאיכא ס' מכל מקום מיתסר אותו מקום משום דשמא אינו מפעפע כי אם באותו מקום, ולפי זה גבי תתאה גבר מיתסר ההיא דהיתר כולה אפילו כשהחתיכה דאיסור קטנה ואפילו ודאי אין בו שומן כיון דליכא ס', מיהו קשה אם כן בההיא [דיטול] מקומו לפלוג בין איכא ס' לליכא ס' דהיכא דליכא ס' לא סגי ביטול את מקומו דשמא מפעפע בכולו, מיהו איכא למימר דמסתמא איכא ס' מההיא טיפה דרוטב, אך מכל מקום דוחק הוא דמספקא לן גבי רוטב כדפרישית כיון דלא מפרש ליה תלמודא לכן נראה כדפרישית מעיקרא דיש חילוק גבי רוטב היכא דליכא שומן בין מקצתו לכולו כדפרישית, ע"כ הגה"ה]. ג) [ומיהו גם בלא שמנונית יש לאסור הכל כדמשמע הא דקאמר תתאה גבר כשהוא חם משמע דלאסור הכל קאמר דומיא דחם לתוך חם, [לס"ק]. ד) ואפילו נמלחו בכלי מנוקב שאין לחוש לדם אסרה רבא דציר ורוטב וקופה בלע"ז פונדריל"א טמאים מן התורה. בשר כשר ובשר נבילה שנגעו זה בזה אם השחוטה לבדה מלוחה הכל מותר ואם הנבילה מלוחה לבדה הכל אסור כדין טמא מליח וטהור טפל, והוא הדין שניהם מלוחים אף על פי שהטהור טרוד לפלוט בולע ואין די בקליפה כי ציר נוח לבלע טפי מן הדם, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ז). ה) [ואפילו היה דם צונן, עכ"ל]. [וכעין זה פירש בתוספות דהשופך דם צלול בעין על גבי בשר רותח אפילו דרך צלייתו שהוא אסור אם אין בו ס' ולא מישתרי לא משום דדם מישרק שריק ולא משום כבולעו כך פולטו דלא אמרינן הכי אלא דווקא גבי דם פליטה]. ו) מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד [לתוך] המים רותחים ולא [למים] פושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא הדם, עכ"ל מיימון (הלכות מאכלות אסורות פרק ו' הלכה י') וסמ"ג (שם). כתב רבינו משה וה"ג אין מולחין בשר אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם, וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו, עכ"ל ס"ג ז) [בין לחה בין יבשה]. ח) [וכן מלח הבלוע מדם כגון שיורי מליחות בשר ונתנוהו בקדירה, עכ"ל ספר התרומה (הלכות איסור והיתר סי' נ"ג)]. ומורי ז"ל אומר כי רבינו יהודה בר נתן אוסרה כי החתיכה נעשית נבילה וצריך ס' מן החתיכה, עכ"ל תוספות. מעשה שנתבשלה חתיכה עצמה שלא נמלחה עם חתיכות מלוחות דמינה ונתבטל ברוטב בס', והורה רשב"ט שהחתיכה עצמה מותרת לפי שדם שיצא נתבטל ואם נשאר מן הדם שבחתיכה שלא יצא לא נאסרת בכך דדם האברים שלא פירש מותר, ועוד כמו שהמלח מוציא הדם החתיכה מותרת אף כשהרוטב מוציא הדם תהא החתיכה מותרת, והשיב לו חמיו ר' ראובן הא דאמר דם שלא פירש מותר הני מילי באומצא כדמוכח בשאילתות וגם אינו נותן טעם באבר כל זמן שלא נתבשל בו הלכך שרי באומצא אבל כי נתבשל בו לא, וכן לקדירה, ואמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו כו' שמע מינה דאם בשלו אסור משום דמו אף על גב דאפקיה הרוטב וטעמא משום דעל ידי בישול יהיב טעמא בחתיכה וכיון שנתן טעם בחתיכה נעשית נבילה אף על גב דהדר נשחט ממנו דאפשר לשוחטו אסור, דאף על גב דהדם נסחט הטעם לא נסחט מידי דהוה אטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר וקבלה הטעם דכיון דהוי נבילה אף על גב דנסחט אסור ואפילו אם תמצא לומר דדם לא אסור בנותן טעם בחתיכה אלא אם כן פירש ממנה והדר נבלעה בה אפילו הכי איכא למימר דאסורה דדילמא עם יציאת הדם מחתיכה בחד צד לא סליק ליה דיקולא דמיא וחזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה והיה בה עוד דם שלא יצא ומצאה מין את מינו וניעור ובזה הדם יוצא אין בו שיעור לאסור, ודקאמר מלח מוציא ורוטב מוציא לא דמי דמלח מוציא ולא מבלבל טעם הדם בחיכה הלכך נאסרת ומשנאסרת [שוב] לא הותרה דאפשר לשוחטו אסור וטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא. ורבינו שמשון משנ"ש אסר תרנגולת שחוטה שנתחבה במחבת רותחת על האש כדי למולגה אף על פי שיש במים ס' מפני כבד ובני מעיין דכמאן דמנחי בדיקולא דמי ודמו הנפלט מהם נבלע בתרנגולת ואין רגילים להשהות במים אלא כדי מליגה ולא עד שתתבשל כולה ונמצא שבלעה דם הכבד והמעים ולא חזר ונפלט לתוך המים, ואפילו שהתה עד שנתבשלה יש [לדמותה] לכחל בס' וכחל עצמו אסור ואף על פי שיש לחלק בין חלב לדם ולדמותו למולייתא וליתן כרעיו ובני מעיו לתוכו דפרק כיצד צולין לא דמי דהתם דרך צליה אבל הכא דרך בישול ויש לחוש שהרותחין פולטין דם הנבלע בתרנגולת שנפלט מבני מעיה לתוכה ושוב לא יצאה כההיא דחלטי לה ברותחין. אמת הדבר בחתיכת בשר תפל שבשלו בקדירה אם יש במים ס' מכל החתיכות חתיכה עצמה [שריא] ממה נפשך כו' וכותב בפרק כל הבשר (דף קי"א) רב הונא חליט ליה בחלא ורב נחמן חליט ליה ברותחין, כך פירש השר משנ"ש, עכ"ל מרדכי (פרק כל הבשר סי' תשל"ב). אשה אחת נתנה לתוך קדירה חתיכה שאינה מלוחה עם חתיכות מלוחות ולא היה בין ברוטב ובשאר חתיכות המלוחות ס' מאותה חתיכה שאינה מלוחה ונתנו מרוטב מקערה גדולה לקטנה והיה בתוך הקדירה כף ואסר מורינו ז"ל הכל ונתן לגוים, עכ"ל תוס'. ט) וכן שפחה או גויה בבית ישראל ומלגו תרנגולת אחת בלא ישראל ולא ידע הישראל אם בכלי ראשון או בכלי שני או הדיחו קערות חולבות ושל בשר ולא ראה הישראל אם יחד הודחו או כל אחת לבדה אסור משום שמא כדי להקל טורחן עשו באיסור והדיחו ביחד, אבל אם הם יודעות המשפט אם ישראל יוצא ונכנס או אם נער או נערה [חכם] כל כך שלפעמים מבין עליו לראות זו הכל מותר, עכ"ל תוס'. וריב"א היה מחמיר שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא פי' נחתום גוי הבקי בטעימת תבשיל לדעת אם יש בקדירה יותר מדאי, אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתיבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ז). אין לחוש אם ישראל הולך בשוק או לבית הכנסת ומניח הקדירה אצל גויה אף על פי שיש איסור בבית כמו חלב או כיוצא בו דלא חיישינן שמא ישים העבד או השפחה בקדירה מן החלב אף על פי שהודיעו שהפליג, דהא לא דמי דהא דאמר בפרק קמא דע"ז (דף י"ב) דילמא מהדר אפיה ושלח גוי נבילה בקדירה של ישראל דהיינו דוקא כשיש הנאה לגוי וריוח בדבר שיחליף הכחושות שהיא נבילה ויקח השמינה שהיא כשירה אבל לשום חלב אין לחוש, עכ"ל תוס'. י) [פי' לאסור אם לא נמלחו]. יא) [שקורין טבחא כרס ובית הכוסות והמסס וקיבה ודקין]. ואם שמו בני מעיים שקורין טבחיא בקדירה בלא מליחה שרי דאין מחזיקין דם אך אין למלוח טבחיא עם בשר לפי שאינו טרודין לפלוט דאין מחזיקין דם והם בולעים, עכ"ל. ואם נמלחו בני מעיים עם שאר בשר מותר דדם משריק שריק, אם לקח השומן שעל גבי הטבחיא ואחר כך שם בקערה ומלחם לתוך הקערה אף על פי שהוא כלי שאינו מנוקב מותרת וטעם שאין בו דם כלל על הטבחיא. ובא מעשה לפני ר"י מאיבר"א שבא לפניו אדם אחד שמלח טבחיא הרבה וכל אחד ואחד היה חלב בהן והתיר שמסייע כולם לס', ועוד שאין החתיכה מפעפע אלא אם כן נגע החלב בחתיכה, עכ"ל תוס'. יב) וצריך להמלח וכן ריאה ולב וכבד יש בהן דם וצריך למלוח, עכ"ל. יג) כתב רבינו יהודאי גאון שזה השומן קאי כנתא יש בו ורידין קטנים של דם ואף על פי שחתכיה, ומליחה אסורה בין בשור בין בכבש ועז עד שיוציא הורידין, ויש לישב דבריו שאף על פי שפסקנו לעיל בורידי צואר שריין בחתיכה ומליחה מכל מקום ורידי שומן כנתא דקין מאד ואין יוצא מהם דם אף בחתיכה ומליחה, עכ"ל ס"ג (שם). יד) [פי' שממלאין התרנגולים או הטלאים שקורין שפשטי בלע"ז].
<h2>דף קטז:</h2>
שלא לאכול דם דכתיב (ויקרא ז') וכל דם לא תאכלו. ואמרו רבותיו (תורת כהנים צו פרשה י' כריתות דף כ') כל דם אסור חוץ מדם ביצים דגים וחגבים ודם אדם, ודם דגים שכנסו בקערה אם אין בו קשקשים אסור מדרבנן אבל אם יש קשקשים מותר, ודם ביצים אסור ודם ביצים אם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר והוא על החלבון זורק הדם ואוכל השאר, ואם הוא על החלבון בלא קשר אף הדם מותר, אך אם נתפשט חוץ לקשר בחלמון הביצה כולה אסורה, וכן אם נמצא על החלמון אפילו בלא קשר, ויש שאין אוסרין אפילו על החלמון כל הביצה אלא כשנמצא על הקשר אבל שלא על הקשר זורק הדם, ואם ספק אם היה הדם על החלמון או על החלבון הוי ספיקא דרבנן ולקולאא). ודם אדם אם פירש אסור ואם לא פירש מותר כדאמרינן בכתובות (דף ס') דדם שבין השינים מוצצו ובולעו ושעל הכיכר גוררו. ודם בהמה ועוף וחיה חייבים עליו כרת בין דם שחיטה בין דם נחירה בין דם עיקור בין דם הקזה שהנשמה יוצאה בו פירוש תלוי' חייבים עליה, ואיזוהי דם שהנשמה יוצאה בו כל זמן שמקלח, אבל דם התמצית היא בלאו גרידא וכן דם האיברים שפירש. א) ובספר רבינו ברוך פוסק דג' דינים יש בדם ביצים, אם נמצא הדם חוץ לקשר ואינו על הקשר כלל זורק הדם ואוכל השאר בין בחלבון בין בחלמון, ואם נמצא על הקשר ונתפשט חוץ לקשר אז כל הביצה כולה אסורה בין בחלבון בין בחלמון, ואם נמצא על הקשר ולא נתפשט חוץ לקשר בזו יש חילוק בין חלמון לחלבון דבחלמון אפילו כל הביצה כולה אסורה ובחלבון זורק הדם ואוכל השאר, וכן נהגו העולם, לשון ס"ק.
